תארו לכם מה היה קורה אילו לא היינו יכולים לזהות מכונית מתקרבת אלינו ולעצור בזמן? אילו לא היינו יכולים להריח דליפה של גז, לזהות טעם מזון מקולקל, להתרחק מסיר רותח, להיזהר מפי התהום?

כדי שמצבים אלו לא יתרחשו, בגופנו קיימות מערכות תחושתיות שונות.

החושים חיוניים להישרדותנו. הם קולטים באמצעות רצפטורים (חיישנים) רבים בגופנו, גירויים שונים מהסביבה, מעבדים אותם ומעבירים אותם למוח. תפקידם לאפשר לאדם להתנהל בסביבתו.

 

הרצפטורים, מעבירים מידע רב על המתרחש מחוץ לגופנו כמו: מראות, קולות, טעמים, ריחות, מגע ועוד.

מידע עצום זה חייב להיות מאורגן ומסודר בכדי שהמוח יוכל למיין ולסנן אותו, כלומר, לווסת.

המידע המועבר אל המוח מעובד באזור הנקרא תצורה רשתית, איזור זה אחראי על הויסות החושי על ידי מערכת הקשב. מנגנון זה מסנן כ- 3,000 מיליארד גירויים בשנייה.


מערכת הקשב היא זו האחראית על הויסות החושי. אם יש פגיעה או תפקוד לקוי של מנגנון הויסות החושי, מערכת הקשב יוצרת יתר תחושה ואז מתקבלת רגישות גבוהה באחד או ביותר מהחושים, או לחילופין, היא יוצרת, חסר בתחושה.

 

הויסות החושי משקף את האופן בו המוח מארגן מסרים עצביים והדרך שאנשים מגיבים עליהם. יכולת תקינה של ויסות חושי עוזרת לארגן את התגובה לגירויים חושיים בצורה נינוחה ומסתגלת ולהימנע מהתנהגויות ותופעות חריגות.

 

בספרות המקצועית, על פי מומחים שונים* ומניסיוני המקצועי בעבודה עם ילדים, ניתן להבחין בילדים להם יתר תחושה וילדים להם חסר בתחושה.

במצבים אלו נבחין בתופעות הבאות:


ביתר תחושה נראה:

  1. הסחות דעת – כל גירוי יסיח את הדעת מהמתרחש
  2. סגירת הקשב - זהו מנגנון הגנתי הגורם להתנתקות. נראה ילד/אדם, "מרחף", "אסטרונאוט"
  3. ריגושיות יתר (היפראמוציונליות) – כשקיימת הצפה בגירויים, אז מתקבלת תגובה רגשית חזקה: חרדה, דופק מואץ, הזעה, התכווצות הקיבה. הגוף נכנס למצב של סטרס. אלו אנשים /ילדים המתרגשים, בוכים, נבהלים בקלות באופן לא מתואם לאירועים המתרחשים
  4. סטרס – מצב כוננות מתמשך של הגוף , גורם לעייפות ותשישות וקושי להתמודד עם החיים. לעיתים מרוב שהאדם לא יכול לשאת את הסטרס, ניראה התפרצות שלו, בבכי או באלימות, ללא סיבה נראית לעין.
  5. הימנעות מהגירוי, בריחה, היסגרות, סגירת האיבר החושי - עיניים, אוזניים, הסתרת הראש בכובע או בגד ארוך, באמצע הקיץ.
  6. שתלטנות – חוסר הויסות התחושתי גורם לחרדה. החרדה מובילה לצורך לשלוט במצב בדרכים שונות: ילדים המנסים לשלוט בחבריהם, הוריהם, הם הקובעים את הכללים.

בחסר בויסות חושי לרוב נראה:

  1. היפואמוציונליות- אלו אנשים שיתפסו בעיני רובנו כאדישים, או "קולים", מתנהלים להם בעולם ללא דבר הגורם להם להתרגש
  2. היפראקטיביות - ככל שהחסר חריף, אנשים אלו עשויים לחפש יותר חזק את הגירויים שחסרים להם. למשל פנייה לספורט אתגרי, במטרה  להגביר את עולם התחושות. חסר התחושה גורם לחיפוש מתמיד אחר גרייה הבא לידי ביטוי בהתנהגות היפראקטיבית, תנועתיות יתר. אלו אנשים שכל העת בתנועה, מתקשים לשבת או לעמוד במקום אחד ומתקשים לשלוט בצורך לנוע כל העת.

 

לתופעות אלו של יתר או חסר תחושתי יש השלכות מכריעות על התפקוד הלימודי והחברתי של הילדים במערכת החינוך ואף על תפקודם של מבוגרים.

הגישה הנוירו- התפתחותית – תפקודית NDFA  מציעה התערבות טיפולית העוזרת להתמודד עם בעיות אלו ולשפר  את תפקודם של הילדים בכלל ובמערכת החינוך בפרט.

 

אני מטפלת בויסות החושי , על פי גישת NDFA  . העבודה נעשית בקליניקה וגם בבית המטופל באמצעות תרגילים תנועתיים שונים.

התרגילים גורמים למערכות התחושתיות לשפר ולאזן את תפקודן, לתפקוד יעיל וטוב יותר כך שהתנהלותו של האדם בחייו רגועה וטובה יותר.



בנטיין, ש.: פרקים בנוירופסיכולוגיה. משרד הביטחון-ההוצאה לאור, ת"א 2003 .

דלאקאטו.ה.ק.: הטיפול בילדים המתקשים בקריאה. צ'ריקובר, ת"א, 1976.

הנפורד קרלה: חכמה בתנועה. נורד, טבעון,2000 .

רייטי, ג': מדריך למשתמש במוח-תפיסה, קשב וארבע זירות המוח, זמורה ביתן, אור יהודה, 2005.

Ayres. Jean. A:Sensory Integration and Learning sorders.w.p.s,L,A.,1972