רבות נכתב על קשיים, לקויות ושאר הפרעות תפקודיות אצל ילדים.

על פי תפיסתי, חלק מרכזי בטיפול בילדים, תופסים ההורים.

הם המטפלים המשמעותיים ביותר של הילדים, מרגע היוולדם עד לבגרותם.


כשאתם ההורים מביאים ילד לטיפול, כבר הספקתם לספוג ביקורת מהגננת, מורה, סביבה חברתית.

אתם מגיעים למטפל כשאתם חשים כאב רב ומתקשים להודות כי אינכם מצליחים לטפל בילד שלכם ולעזור לו. אתם מרגישים אחראיים למצב וחדורי אשמה.


הורים יקרים, להכיר בקושי ולפנות לעזרה, דורש אומץ רב, פתיחות וגילוי אחריות רבה. אין זה פשוט כלל להגיע לאדם זר, לחשוף ולהיחשף בפניו, לסמוך עליו ולהפקיד בידו את הילד היקר שלנו.


הפנייה לטיפול מהווה את הצעד הראשון לשינוי.


הורות בעידן בו אנו חיים, משימה מורכבת ביותר, שאינה מגיעה, לצערנו, עם חוברת הדרכה.

ולהיות הורה לילד "אחר" קשה אף יותר.

לדעתי, קיימים מספר היבטים שיש לבחון בעבודה עם משפחה, עוד לפני הטיפול בילד:


1. האווירה המשפחתית - אוירה של האשמה וביקורת במשפחה: האשמה עצמית, האשמת הילד, הגננת, המורה ... יוצרת לחץ רב ופוגעת בתפקוד המשפחה.

חשוב שנלמד לשנות אוירה זו – לאווירה של עידוד, הרעפת חום ואהבה. ללמוד למצוא את נקודת החוזק של המשפחה ושל הילד המדובר. תוך הקפדה על בילוי זמן משותף ,שימוש בהומור, משחקים. נשתף את ילדינו ואף נשאל אותם - "מה הייתם רוצים להוציא מהאווירה בבית ומה תרצו להכניס?". שאלו כל אחד בנפרד ותופתעו מהתשובות שתקבלו. רשמו את התשובות, בחרו דבר אחד וישמו אותו מיד, אחרי מספר שבועות, ישמו את הדבר הבא וכן הלאה.

*הערה: אין הכוונה לחפצים שעולים כסף, כי אם לערכים שנכניס לאווירה המשפחתית כמו: סבלנות, תקשורת מכבדת, חיבוקים, התחשבות, הקשבה, שיתוף ונוציא מהאווירה המשפחתית ערכים כמו: עלבון, כעס, האשמה, צעקות וכדומה.


2. ההורה כאדם – ראשית, על כל אחד מאיתנו, הורים, להגשים עצמו כאדם. אם טוב לי כהורה אהיה אפקטיבי יותר ולילדנו יש מודל חיובי לחיקוי ומסר שכדאי לגדול ולהיות מבוגר. אם רע לי ואני כועס ופוגע בבני משפחתי, מתלונן על חיי, הילדים לומדים מכך שלא כדאי להיות מבוגרים. אם קיים דפוס התנהגותי המזיק לאווירה בבית, או לילדים, עלינו ההורים לגלות אחריות ולפנות לייעוץ עבורנו . אין מצב שלאדם טוב ולסביבתו לא.


3. היחס לטעויות - מאוד חשוב לבדוק את גישתנו כהורים לטעויות בכלל ולטעויות של עצמנו בפרט. טבעי לטעות. משפט חכם ששמעתי "טעות היא ניסיון שלא הצליח". כולנו טועים, הרבה מאוד, כדברי האמירה שעדיין אינה שחוקה :"מטעויות לומדים". חשוב שנעודד את הילדים על הניסיון ולא על התוצאה כדי שהטעות לא תהפוך לכישלון. תחושת כישלון מעלה רגשות קשים – של חוסר ערך עצמי, אשמה, פחד והפחד מוביל לאיבוד האומץ כך שבפעם הבאה לא מנסים להעיז.


4. השתייכות – לכל אחד מאיתנו יש צורך להיות משמעותי ושייך. כשצורך זה אינו בא על סיפוקו , מסיבות שונות, הקשיים שהילד חווה והתגובות לקשיים, פוגעים בביטחון ובתחושת הערך העצמי. הילד מרגיש שהוא לא מספיק טוב, תמיד מקלקל, כועסים עליו, עצובים בגללו, באשמתו.

איך יוצרים תחושת השתייכות במשפחה? עלינו ההורים לפעול במשפחה כמו מאמנים של קבוצת ספורט. כל בני המשפחה שייכים לקבוצה, לכל אחד תפקיד בקבוצה, לקבוצה יש מטרות משותפות וללמד שפעולה של אחד משפיעה על האחרים. מומלץ לבצע את מטלות החיים יחד ולשתף את כל בני המשפחה בסידור, הכנת ארוחות, קניות, בדברים המעניינים אותנו ההורים – תחביב, ספר, סרט, טיול. (בד"כ ההורים שותפים לתחומי העניין של הילדים ולא להיפך).

 חיינו לא בנויים ליחס של אחד על אחד, זה לא מציאותי, אך אין זה אומר שמדי פעם אחד מאיתנו יבלה עם אחד הילדים לבד.


5. שוויון - כמבוגרים כאשר אנו רוצים עזרה או שמשהו יתבצע ,אנו נוטים באופן טבעי לפנות לילד האחראי ביותר במשפחה. אל האיטי או המבולבל לא נפנה. הכוונה בשיוויון, היא כן לפנות גם לאיטי ולדרוש גם ממנו למלא את חלקו. לוותר לו משמעו, לוותר עליו.


הורים, תפקידנו להדריך, לכוון, לתמוך, לעודד. מחקרים מראים כי ילדים בעלי קשיים תפקודיים, מצליחים בחייהם למרות הקשיים, לעומת אחרים שאינם. מתברר שאת כל ההבדל עושה סוג ההורות.


הורים העומדים מאחורי ילדיהם, מעניקים אהבה ללא תנאי על מגבלותיהם, טעויותיהם והתנהלותם הלא פשוטה. ילדיהם מקבלים עזרה וחווים שיפור משמעותי בחייהם בתחומים – חברתיים, לימודיים ומקצועיים.


טיפול יעיל שניתן מוקדם ככל האפשר, מפחית את הסיכוי לכישלון והתפתחות בעיות נפשיות בעתיד.

תפקידנו בטיפול בילד בעל לקויות למידה, הפרעות קשב וריכוז, גורלי להצלחתו בחיים.

עלינו ההורים להשקיע בלמידה, הדרכה וייעוץ כדי לפתח מיומנויות בסיסיות להתמודדות עם האתגרים שילדים אלו מביאים לחיינו.  


מקורות

*אימון מוחי לריפוי הפרעת קשב וריכוז.ד"ר אמנון גיספל (m.d) ,בוקסרג' ,2013 .

*הרצאותיה של אנאבלה שקד, תרפיסטית בגישה האדלריאנית בהבעה ויצירה.